אז מה קורא?

רוק עצמאות

מאת: איל רוב, מערכת וואלה!

יום חמישי, 3 באפריל 2008,

אם יש משהו שאיל רוב יכול לסמוך עליו בהיפ-הופ הוא הפקה של פיט רוק. אלבום חדש שלו הוכיח לו שלא לעולם חוסן

חוץ מהעובדה שכנראה לא אראה בחיים הופעה של אריק איינשטיין אין עוד הרבה דברים שאפשר לסמוך עליהם. חיים יבין פרש, טים ברטון כבר מחפף שני סרטים, המסבחה של חומוסיה יפואית מיתולוגית מחללת את כבודו של מייסדה - אחד מל"ה הצדיקים החדשים – שנפטר השנה ודילרים נעלמים. בואנה, חבר טוב נשבע בזכרה של סבתו שאפילו הטעם של שוקולד השחר השתנה. כשאתה מתעסק זה העשור השני עם היפ-הופ אתה נתקל בתופעה הזו חדשות לבקרים. בה ובאלו שניגשים אליך ושואלים 'אז מה רוב, אתה עדיין בהיפ-הופ? זה לא מוזיקה לילדים?'. ברוב המקרים אני באמת מרגיש כמו ילד מתלה-הב כשאני צריך להקשיב לכל מיני ילדים אחרים שרים לי על מה שהם קנו עם הכסף שהם עושים מאנשים כמוני.' לבריאות', אני אומר.

ואז מגיעים המקרים הנדירים שאנשים כמו פיט רוק מוציאים אלבום חדש, וזה אמור לסתום לכולם את הפה. יחד עם די ג'יי פרימייר, ד"ר דרה וג'יי דילה, פיט רוק הוא עוד הגדרה לסוליד. מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות שיספק את הסחורה, שיביא את הביטים האלה, שגורמים לראש לזוז ולהרגשה נינוחה לטפס ולצאת החוצה בשאלה –' של מי הקטע הזה?' כמו שקורה הרבה פעמים כשמפילים טראק של פיט רוק באיזה תיקלוט. משהו טוב ואיכותי קורה פתאום. קראו לזה פעם היפ-הופ.

מי שאחראי במידה לא מבוטלת על "תור הזהב", שמבקרים כל כך אוהבים להשתפך עליו בבואם לכתוב על עוד אלבום מהסאות', מוציא אלבום רביעי, “NY Finest”, שכולו מתיימר להיות שיר הלל לעיר שהמציאה את זה. פיט רוק זה מישהו שאפשר לסמוך עליו שיימצא את הדגימה הנכונה, ישים עליה את התופים המחרמנים האלו שיש רק לו על ה-MPC, תמידי ישאר בקטע שלו ובלי שום קשר למה שחם היום, עדיין יוותר רלבנטי. כי פיט רוק אשכרה עושה מוזיקה ולא מבזבז להיטים, וכשהוא נופל על האמ.סי הנכון - סי. אל סמות' - נוצרות קלאסיקות.

חופרים על פארש

גייס את מיטב בניה של ניו יורק

יכול להרים אלבום שלם עם האנרגיות שלו. רדמן (רשמי)

כאן גם בדיוק טמונה הבעיה של "NY Finest" - הקולות. כמובן שיש כאן את הבונקרים שלא מאכזבים. מיטב בניה של ניו יורק כמו סטיילס פי, רייקוואן ומאסטה קילה ורדמן (לא בדיוק מניו יורק, אבל בואו לא נהיה קטנוניים) באים פה לתת עבודה ויודעים על מה מושיבים את המילים שלהם – כנראה על הביטים הכי טובים שישבו מעולם. השאר נשמעים טיפה מתלהבים מגודל המעמד, חיוורים לעומת הביט ולא לוקחים את העניינים למעלה כמו שניתן היה לצפות מאלבום של פיט רוק. וזה מבאס. לא נעים, אבל זהו אשכרה האלבום הכי חלש של מי שעד היום היה אחד מהמפיקים האלו, שניתן לסמוך עליהם בעיניים עצומות לרווחה. לא כולם, אבל רובם נופלים כאן לקלישאה הכי מעצבנת בהיפ-הופ – ראפרים שחופרים על פארש

זה דווקא נפתח כמו שצריך, מבלי לבזבז אפילו שנייה על התחלות מגומגמות. “We Roll” הוא ביט קלאסי של רוק, שרוחות גוד וייבס מביאות איתו ריחות של משהו טוב שבוער באוויר ואתה מת שכבר יגיע אליך. ג'ים גונס, בלי שום קשר ללהיט המאוס שלו "Ballin”, בא כאן טוב. הכריזמה שלו נוצצת על ביט קלאסי של פיט רוק, ששומר על המתח הדרוש בין שיר פיל-גוד למשהו עמוק יותר. הפזמון שלו מרים עוד יותר את האווירה, אך מקס בי, הראשון מבין האמ.סיז שמגיע כאן רע, מפיל לעייפות את העניין. מזל שפיט רוק עצמו מצטרף אליהם בסוף וסוגר את העניין כמו מאסטר אמיתי באחוש שיר שמרים לוולה פרטי לשיר הסולו שלו, “Till I Retire”. ברור שפיט שמר את הביט הטוב באלבום לעצמו, וממש כמו דילה, בתור ראפר הוא לא אחד שיגרום לגוסטפייס להחליף מקצוע. הדמיון רק יכול להמריא במחשבה - שחוזרת עוד כמה פעמים בעומקו של האלבום - מה היה קורה אם CL Smooth היה קופץ פנימה.

כמתבקש משמו, פיט עושה כאן בית ספר להיפ-הופ ומספר את הסיפור שלו, ועל הדרך זורק כמה מוסרי השכל לילדים שחושבים שייקנו את עולמם בשיר אחד ואחר כך אוהבים להתלונן על כל העולם ואשתו – זו עבודה קשה. סייטלס פי ו- Sheek Loud ממשיכים את הקו עם קלאסיקה ניו יורקית קטנה, שבקלות יכולה להיות סוג של להיטון - “914”. הבאסה הראשונה מגיעה עם אחד שמתהדר בשם די אדיוטי ולאחר ששומעים אותו מבינים למה – Royal Flush. סוג של פרעה מונץ' דה-לה-שמעטה, שבטוח כי יציל את ההיפ-הופ מעצמו ואפילו לא מצליח לצאת טוב על ביט פצצות (דגימה של מיילס דיוויס, איך לא), שמתבזבז כאן על פארש. ואז מגיע רדמן, שכנראה הבין כי פספס משהו באלבום שלו ונשמע בזה של פיט רוק רעב ומסטול, כמו בימים הטובים שלו. רד לא מפספס ומביא כאן שיר שיכול להרים אלבום שלם באנרגיות שלו.

סמוך על סמוך

מעורר געגועים לסי אל סמות'. עטיפת האלבום

ואז מגיעים שני רגעים, אולי התמוהים ביותר בקריירת 16 השנה של האיש, ש'תמוה' היא בדרך כלל המילה האחרונה לתאר אותה. הראשון "Ready Fe War", הוא ניסיון תמוה וגרוע לעשות כאן רגאיי והשני ביט של Green Lantern, שקצת לא ברור מה ביט מאסטר כמו רוק זקוק לו בשביל שיר הסולו השני שלו. השיר עם ממשיכי תור הזהב, Little Brother עוזר במעט, אבל גם כאן אין משהו שלא שמענו באלבומים שלהם, כשעוד עבדו בשלישייה עם 9th wonder, ממשיך דרכו האולטימטיבי של רוק. למרות הכבוד לפונטה, CL היה בא כאן הכי טוב בעולם. מה לעשות.

הפיהוקים מתגברים עם עוד יציאה תמוהה של Lords of the Underground, שחופרים כאילו אין מחר, עוד קטע חביב עם ביט שמזכיר את הימים הטובים של "Back in the Block" ואז רייקוואן ומאסטה קילה מכניסים קצת וו-טאנג שיט לעניינים שהחלו צוללים כאן מול העיניים. חבל רק שהשיר הזה יצא לראשונה ב-2006, באוסף של הלייבל Nature Sound הברוקלינאי.

זה לא האלבום שיקנה לפיט רוק את חי הנצח שלו. אני מבין את הצורך להתפרנס, בכל זאת אנחנו כבר ילדים גדולים שצריכים להאכיל ילדים קטנים, ואלוהים יודע שהאיש לא עשה לעצמו הנחות כשהפיק את הביטים האלו (אולי חוץ מיציאת הרגאיי הנוראית הזו, שנשמעת כמו אילוץ חברת תקליטים), רק בחירת אמ.סיז טובים ומתאימים יותר (מי זה לכל הרוחות בפיסטה? ולמה צריך את פאפוס הצעקני?) הייתה יכולה להוציא כאן את התקליט שההיפ-הופ צריך לשמוע. בינתיים רוק יישאר מפיק של מפיקים, שמצליח בעיקר בבריטניה. את האלבום הבא שלו אני עדיין אשמע ואחרי "NY Finest" אני מקווה שאני גם לא היחיד.